ב

אז מה בין אמנות ואמונה

הרבה מילים נגזרות מן השורש: א.מ.ן.
בתוכן: אמונה, נאמן, להתאמן, אמנָה, אמנם, אומֵן אומַן, אמָן, אמֵן,
וכן כל ההטיות שלהם.

חכמת לשון הקודש מלמדת כי כל אות הינה גרעין רוחני, אבן בניין בסיסית, האוצרת בתוכה את מהות  האות.
צירוף של מס` אבני בניין יחדיו למילה אחת, מצביע על מהות המילה. למילים בעלות אותו שורש ישנו קשר רעיוני.

ברצוני להצביע על הקשר האפשרי שבין המילים – אומנות, אמנות, ואמונה. 

מילים אלו, נראות במבט ראשון זרות זו לזו:

אומנות  הינה פעולה של מלאכת מחשבת המתבטאת בעבודת כפיים. קשורה לעולם החומר, לעולם הפיזי.
באמנות ישתמש האמן בכלי האומן, כל אומן והכלים המיוחדים לו, על מנת ליצור יצירת אמנות, שע"פ רוב אינה שימושית, המבטאת את נפש האמן, ומעבירה מסר רעיוני או רוחני כלשהו.
בעוד אמונה הוא מושג הקשור יותר לעולם הרוח, אינו קשור לעולם הפיזי כלל, ולפעמים נראה במבט שטחי שאינו מצריך מחשבה עמוקה. נראה כי או שאתה מאמין או שלא, וזהו. אין כאן הרבה מקום להתפלספות.

כאמור במבט מעמיק יותר השורש המשותף מעיד על קשר:

ההופעה היחידה של השורש הזה כמילה המתארת  קשר לאומנות, הינה בשיר השירים ז, ב:
" מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן."

(`חלאים` = תכשיטים.)

ההופעה הראשונה של המילה `אמונה` בתנ"ך הינה בספר שמות יז, יב:
וִידֵי  משֶׁה  כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו
מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בּא הַשָּׁמֶשׁ:

נקודה מעניינת היא כי בשני הפסוקים צמודה המילה משורש א.מ.ן למילה `ידיים`.
בפס` הראשון "מעשה ידי אמן" -  זה מובן – אומן עובד עם הידיים.
אולם בפס` השני זה מפתיע: "ויהי ידיו אמונה" – מה הקשר של `ידיים` ל`אמונה`?
סביר יותר לקשר אמונה לראש או למחשבה, אולי ללב... למה רומזות כאן הידיים?

בפס` הראשון הכוונה לידיים הפיזיות של האומן; במקרה זה הצורף, היוצר את התכשיטים.
כאן הידיים הם ביטוי מעשי למה שהיה קודם לכן במחשבת האומן.
בפס` השני משתמש הכתוב במושג ידיים ("ויהי ידיו אמונה") כמושג מושאל המבטא כח.
(מעניין כי בכל יד 14 פרקים, יד בגימטריא = 14, ועוד יד = 14. יחדיו 28, כמניין כח. בשתי ידיו עושה האדם פעולות המצריכות כח.) המפרשים מסבירים את הפס` "ויהי ידיו אמונה" -  שהיה צריך משה רבנו להתגבר ולהתאמץ (כח) על מנתלחזק את עמ"י באמונה. ובכן השימוש במילה ידיים, בהקשר לאמונה רומז להפעלת כח. איזה כח?

ואולי נשאל קודם מהי אמונה? במה אדם מאמין?
אם נתבונן היטב נמצא כי אדם מאמין בדבר מסוים, לא באמונה עיוורת, אלא על סמך ידיעה קודמת.

למשל- מאמן כדורגל מאמין בהצלחת קבוצתו, על סמך ידיעתו  ביכולת שחקניו.
מורה בבי"ס מאמינה כי תלמידיה יצליחו במבחן הבגרות, לאור הכרותה עימם.
שניהם מאמינים בהצלחה האפשרית, על סמך ידע מוקדם.

וכיצד מתבטאת האמונה בפועל?
הרי הזכרנו כי האמונה מצריכה כח, ובכן, להאמין זה לחזק את עצמך במחשבות חיוביות
שהקבוצה / התלמידים, (או כל דבר אחר) אמנם יצליחו. כל זאת לאחר שאתה מכיר ויודע את יכולתם.

כך היהודי, מצווה להאמין בהשי"ת, לא אמונה עיוורת, אלא על סמך ידע מוקדם.
ככתוב: " וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ,כי ה`הוּא הָאֱלֹהִים..." (דברים ד, לט)
קודם יש לדעת, (להלן נברר מה, ואיך) ורק אח"כ להתחזק בהשבה אל הלב - להאמין.

ולמה בעצם צריך כח בשביל להאמין? למה אי אפשר פשוט להאמין?
הפסוק "ויהי ידיו אמונה", מובא בהקשר מלחמת עמלק שנלחם עם ישראל במדבר.
מה היתה אותה מלחמה? ובאיזה דרך משונה, ניצחו עמ"י במלחמה זו? ככתוב - בהרמת ידיו של משה הם מנצחים,
בהורדת ידיו הם מנוצחים. מסבירים המפרשים  כי עמלק הוא סמל לכל המחשבות המפריעות שבאדם, הספקות הבלבולים......
עמלק = 240 = ספק. מחשבות רעות, ספקות ובלבולים מלווים את האדם כל חייו, ללא הפסקה, בכל תחום שיהיה.
על אחת כמה וכמה בתחום של אמונה - בדבר שאינו מוחשי לעין. בדבר שמצריך עיון והתבוננות רוחניים.
אותן מחשבות רעות וספקות, שבתורת החסידות מכונות `כח המדמה השלילי', הן כנחש ממית בנפשו של האדם,
ועל האדם להתחזק שוב ושוב, להתאמץ ולגרשם במחשבות הפוכות בונות וחיוביות, מחשבות של אמונה.
זוהי גם הסיבה שהאדם צריך כל הזמן בהתמדה להתחזק בדבר זה, ללא הרף, עד כי מצווה עלינו להמית את עמלק,

אותו כח מדמה שלילי הקיים בנו, והורס אותנו. "כי יד על כס י-ה מלחמה לה` בעמלק מדור דור" (שמות י"ז, ט"ז).
כל דור והספקות שלו.....

מדוע חשובה האמונה? כל אמונה? מדוע חשובה ההתחזקות שוב ושוב ("התאמנות באמונה"...) במחשבות חיוביות,
במחשבות על אפשרות ההצלחה? בדבר שבו בחרנו להאמין?

כי למחשבה יש כח! לכל מחשבה, חיובית או שלילית יש כח להשפיע. ולכן אם מאמן הכדורגל למשל מעוניין כי קבוצתו תצליח, הוא חייב להאמין בה, על מנת שיוכל להמשיך ולחזק אותם, להמשיך ולאמן אותם בצורה הכי טובה.
אמנם אין האמונה בדבר מסוים כבר ערובה לכך שהדבר בו אנו מאמינים יצליח, אך האמונה מגדילה את הסיכוי לכך.
כשמשה רבנו מרים ידיו לשמים ועם ישראל מסתכלים על ידיו, לכוון השמים, יש כאן רמז למחשבה גבוהה, חיובית, רוחנית, אמונית, מחשבה הנותנת כח למאמין לנצח במלחמה... לעומת  אילו היו משפילים עיניהם ומתבוננים לארץ, למטה, לגשמיות, ונפשם היתה נחלשת, מקוצר רוח וחוסר סבלנות. (המילה `מלחמה` בפירוש הסוד, כוונתה למלחמת היצר. האמונה בה` נותנת למאמין כח לגבור במלחמת היצר....(

אותה פעולה של התאמנות במחשבה חיובית שוב ושוב, (התאמנות, נאמנות...) שהיא משימה לכל החיים, והמאפשרת הצלחה,
מקבילה לעבודת האומן ברובד הפיזי: המתאמן באומנותו, עד להיותו אמן....
מעניין שלכל פעולה הנעשית ברמה של מצוינות, נצמיד את המילה אמנות: דוגמאות?
הטבחית הזו היא אמנית במטבח.....; לספרית הזו ידי אמן.....; הטייס הזה אמן...; וכן על זו הדרך...
מתי אדם משתבח במידה זו? כשהוא כבר כל כך מאומן במעשה עד כי עושה אותו במצוינות, ממש כפי שקראנו:
"מעשה ידי אמן..."

הזכרתי קודם את הפס`: "וידעת היום והשבות... כי ה` הוא האלוקים..." ונשאר לנו לברר, מהי הידיעה הקודמת לאמונה בה`?
מהי אותה ידיעה בסיסית וראשונית שעל גביה אנו בונים את אמונתנו?
כאן אולי נחזור לעולם המוכר לנו- עולם האמנות: ממשילים חז"ל את הבריאה לציור, ואת הבורא לצייר: במקורותינו מופיע המשפט:  "אין צור כאלוקינו ומפרשים – "אין צייר כאלוקינו" (ברכותי, ד) כשם שהציור מעיד על הצייר - האמן שיצרו,כך מעידה הבריאה על הבורא שבראה. כלומר לדעת כי יש בורא לעולם זה לא מסובך, מאחר ובכל מקום בו נמצא סדר ומחשבה, סימן הוא כי ישנו מסדר. דברים ללא מסדר נוטים להיות בכאוס, ללא ארגון וסדר.

ועוד יותר מכך -  באותה דרך בה מתבונן הצופה על יצירת אמנות, ובכל פעם מגלה בה רובד חדש, דבר שלא עמד עליו לפני כן, אולי פן נוסף המחדד אצלו את מחשבת האמן, כך יש להתבונן במעשה הבריאה שסביבנו. ככל שנתבונן יותר במעשה הבריאה, בחכמה ובסדר שיש בפרט הכי קטן, נגלה בכל פעם דבר חדש שלא עמדנו עליו לפני כן. כך תגבר אצלנו הידיעה כי יש מנהיג לבירה.
לא סתם משתמש הכתוב דווקא במילה  `וידעת`. ידיעה מלשון חיבור, ("והאדם ידע את חוה") הידיעה (דעת) לפי תורת הסוד, מגיעה כשלב שלישי לאחר חכמה, (הכח להכיר את ה- מה) ובינה, מלשון התבוננות. רק שילוב של שניהם, וחיבורם, זוהי ידיעה. בידיעה משולבים התבוננות ומחשבה עמוקים המביאים את המתבונן להשגת הדעת.

אברהם אבינו נבחר להיות אבי האומה העברית, כי הוא היה המתבונן הראשון בעולם של עבודה זרה, שהגיע למסקנה כי יש בורא לעולם... הוא עזב דרכי עולם אלילי זה, ועבר לאמונה בה` אחד. לכן נקרא אברהם העברי, ואנו אחריו עבריים.אח"כ התנסה בעשרה ניסיונות על מנת לחזק בו ידיעה ואמונה זו.

אמנם כן, לאחר שאנו יודעים ומקבלים, נדרשת השבה אל הלב, היא ההתחזקות וההתאמנות באמונה. כי בכל אופן בורא עולם הוא נסתר, (עולם מלשון העלם) ולהתחזק באמונה זו עבודה לכל החיים, (כפי שהזכרנו מלחמת עמלק – המלחמה נגד הספקות והבלבולים המפריעים... )

הנה ראינו כי הידיים בהקשר לאמונה, רומזות לכח וההתאמצות שיש להפעיל על מנת להאמין. אולם ניתן לראות בחיבור האמונה לידיים קשר נוסף: ידיים רומזות לעשייה, וכשם שאומן משתמש בידיו על מנת לבטא את רעיונותיו, השראתו, כך גם באמונה, יש צורך לקשר את האמונה לעשייה. אין זה מספיק לומר `אני מאמין`, האמונה צריכה להתבטא בעשייה ע"פ האמונה.
ואדרבא, כשם שלאמן ישנו רעיון בסיסי, ורק לאחר שהוא מתחיל ליצור, הוא מתחבר טוב יותר לרעיון שלו, מבין טוב יותר כיצד לבטא את מחשבתו, הנה גם המאמין ברגע שמתחיל לעשות ולחיות ע"פ אמונתו, הרי הוא מתחבר אליה יותר. אמונתו מקבלת ממשות.
זה היה סודם של עם ישראל במדבר, כשמשה רבנו התחיל ללמדם את התורה בזמן מעמד הר סיני, אמרו בנ"י:
" וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה` נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".  (שמות כד, ז)
לכאורה מוזר – כיצד ניתן לעשות לפני ששומעים? אלא סוד יש כאן, והכוונה במילה  `נשמע` = נבין.
לאחר שעושים דבר מסוים, לאחר שמתנסים בו, מבינים אותו טוב יותר, מאשר אילו היה מישהו מתאמץ להסביר לנו זאת קודם. למשל - אפשר לשמוע כמה חשוב וטוב לשמור שבת, ואיזו חכמה יש בזה, וכו` וכו`, אבל עד שלא עושים, עד שלא שומרים פעם אחת שבת כהלכתה, לא ממש מבינים, לא ממש מתחברים לכל מה ששמירת שבת טומנת בחובה.... יש הבנה של השכל, ויש הבנה של הלב... כנאמר: "והשבות אל לבבך". השבה אל הלב מתאפשרת ע"י חשיבה חיובית וע"י מעשים.

נק` מעניינת למחשבה היא האמנות העכשווית של דורנו, שהופכת להיות יותר ויותר רוחנית ומושגית, יותר מחשבתית ורעיונית, ופחות שמה דגש על העבודה המתבטאת בידיים...

אם כן נסכם:

מהות האמונה הוא האימון החוזר ונשנה בהתמדה, במחשבות חיוביות המחזקות את האמונה, יש צורך במחשבה יצירתית,"בתחבולות תעשה לך מלחמה" – יש צורך להיות יצירתי בכדי לגבור על היצר, שגם הוא יצירתי ביותר....
יש כאן לידה יצירתית מחשבתית, מחודשת שוב ושוב, והצלחתה - בהתמדתה, בהתאמנות בה, בנאמנות...

כך הוא באמנות, שהרי בכדי ליצור יש צורך בחשיבה יצירתית מתחדשת ומתמידה, לעיתים חשיבה וירטואוזית,
ממציאה כל מיני ואריאציות, כל מיני חידושים, וככל שאתה יותר מקורי ומחדש, כך נחשבת יותר האמנות שלך..
מהות זו מתבטאת יפה בשורש א.מ.ן.

    א - רומז לחכמה: "ואאלפך חכמה"
    מ - רומז ליצירה ולהתחדשות (המספר 40 קשור בענייני לידה ויצירה)
    ן -  לכח ההתמדה והנאמנות.

(המילה `אמן`, שנוהגים לומר לאחר ברכה פירושה: "א-ל מלך נאמן", ורומזת לבורא עולם המחייה את העולם בכל רגע, בנאמנות ובהתמדה, ללא הפסקה, כנאמר בתהלים קיט, פ"ט: "לעולם ה` דברך ניצב בשמים`)