ב

סוד השמחה 2

בהמשך לרשומה הקודמת שלי בנושא השמחה: "שמחה סוד החיים 1", בה ניסיתי להראות כיצד מבינים מהי שמחה לפי חכמת לשון הקודש, הפעם נתקדם שלב נוסף וננסה להבין כיצד ניתן להגיע אל השמחה, ובמה שונה השמחה בה מצווה היהודי כל השנה, (`עיבדו את ה` בשמחה`) מהציווי המיוחד שאנו מצווים בו בשלושת הרגלים, ובמועדים: `ושמחת בחגך`.

שוב נוכל לקבל רמזים מהשפה שלנו-  לשה"ק:

אותיות  `מחשבה`. הן אותן  אותיות של המילה: `בשמחה`, לרמוז כי המחשבה הינה הכלי להגיע לשמחה. (בהמשך נברר איזו מחשבה) אולם המחשבה הינה הכלי להגיע לכל דבר... אז מדוע "זכתה" דווקא המילה `שמחה` לקבל כמעט את אותן אותיות כמו של המילה `מחשבה`? והרי המחשבה מבטאת את מהות האדם-היותו יצור חושב. (מלבד היותו מדבר),  וכל דבר מתחיל מנצנוץ קטן של מחשבה... אלא אולי ניתן להבין כי לא רק שהמחשבה הינה הכלי להגיע לשמחה, אלא גם הפוך- שהשמחה עצמה היא הכלי להגיע למחשבה בונה, וטובה. כאילו שאלנו: `מחשבה`? והשבנו: `בשמחה`.

האות `ב` הינה אות השימוש, כמו `אכלתי במזלג`, `נסעתי באוטו`, וכו`. מכאן רמז כי השמחה הינה הכלי למחשבה. כלומר: אתה רוצה מחשבה פוריה צלולה ובהירה? תהיה בשמחה! ולכן גם נכתב "מצווה גדולה להיות בשמחה", ולמה מצווה `גדולה`? כי היא  מצווה שדרכה ניתן להשיג הכל. שהרי כל פעולה קטנה של האדם מתחילה ממחשבה. כשאדם חושב מחשבות חיוביות, הוא מצליח יותר. המחשבה היא כח, בין שלילי בין חיובי, השאלה מה אתה חושב?

מחשבה = מח שבה. מה אתה שם במח. חיובי או שלילי...

כלומר, ישנו היזון חוזר בין המחשבה לשמחה - מחשבה חיובית:  (כמו הודיה על מה שיש לי, ראיית "הכוס" המלאה, התחזקות באמונה, ועוד) תביא אותי לשמחה, וכן השמחה עצמה תאפשר לי מחשבה פוריה ובריאה יותר, יצירתית יותר. אני יכולה להעיד על עצמי שכאשר אני בשמחה נולדים בי המון רעיונות יצירתיים.

מחשבה – בשמחה- מחשבה... באופן בלתי פוסק.  אם נצייר את המילים הללו במעגל, נקבל רמז לרעיון נוסף המתקשר לשמחת החג דווקא. חג לשון חוגה, מעגל. בכל שנה מחדש אנו חוזרים בדיוק לאותה נק` בציר הזמן, המאירה לנו מענייני אותו החג, ומצווים להתחדש בה. ואומרים חז"ל כי חייב אדם לשמח את בני ביתו במועד, ובמה משמחם? אנשים בבשר וביין. ונשים בבגדים ותכשיטים. (וכל אחד יוסיף לו בדברים שמשמחים אותו...) החידוש של הדברים הנ"ל הוא תוספת השמחה של המועד. כלומר חידוש גורם לשמחה. מסתבר שבעוד מקומות מצווה היהודי להתחדש: כך כתוב גם על המצוות:

בפרשת עקב נכתב:  "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה` אֱלֹקֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם".

וכן בקריאת שמע: "אשר אנכי מצווך היום"...

כלומר השימוש במילה היום, מלמדנו כי בכל יום צריכים להיות בעינינו  כחדשים, ולא כדבר ישן ונדוש, שכבר אינו חביב אצל האדם כדבר החדש.

ונשאלות שתי שאלות:         

ראשית כיצד מחדשים במצוות, ובתפילות שחוזרות על עצמן מדי יום ושנה?

ושנית למה כל כך חשוב החידוש?  מהו השורש בנשמה שבגללו דווקא חידוש משמח אותנו? אם זה בגשמי כגון בית חדש, רכב חדש, או כל דבר אחר? ובין ברוחני, עד כדי כך שבזכות אותו חידוש שנקנה לעצמנו, נוכל לעבוד את ה`, ולקיים את מצוותיו יותר בשמחה, בכוונה והתרוממות הרוח?  החידוש שאנו מוצאים בעבודת ה`, גורם לנו שמחה עצומה, ורצון וחשק להמשיך בעבודה זו.

על השאלה הראשונה אפשר דווקא להשיב מחג השבועות: הנה חג השבועות שבו קיבלנו את התורה, התרחש ביום ו` בסיוון וקדמו לו הכנות רבות:

הגעה להר סיני, וחניה לידו, דיבור עם ה` דרך משה, והכנה לקבלת התורה בה הכריזו העם `נעשה ונשמע`, כיבוס השמלות, והתקדשות, ועוד. ההכנה יוצרת ציפייה לדבר חשוב המתקרב. וכשהוא מגיע, ישנה תחושת התחדשות ושמחה.

גם בעבודת ה` היומיומית חשובה ההכנה למצווה, הגורמת לתחושת ההתחדשות ולשמחה בעקבותיה. למשל ההכנות לשבת עוזרות לנו לחוש את ההתעלות וההתרוממות ביום הקדוש. ההכנה לפני כל חג וחג. וכך ראוי לנהוג גם בתפילות. באמת חסידים היו נוהגים לשהות כשעה קלה של התבוננות והכנה לפני התפילה (מה שאולי מכנים היום `מודעות`...) ההכנה יוצרת כלי להתקשרות עם ה`. מובילה לכוונה בתפילה, ולתחושה של חיבור ודבקות, וממילא לשמחה.

מכאן נוכל להשיב גם על השאלה השנייה, השמחה נובעת מחיבור אל השורש. אל המקור, אל ה`. ע"י ההכנה, נוצרה ציפייה, שגרמה ליותר תשומת לב וכוונה ודבקות וחיבור. שהביאו איתם שמחה. לכן החידוש הוא חשוב כל כך. כי הוא אמצעי לחיבור עם השי"ת. אנשים שרק מתחדשים בדברים גשמיים, אין בחידוש זה משום חיבור לבורא, אלא חידוש ושמחה זמניים, כשעובר זמן מה שוב יש צורך בסיפוק חדש, אולם בעבודת ה` הרוחנית החידוש מביא לדבקות לתחושת החיבור שלנו למקור. החידוש בעבודת ה` כמו מחדד בכל פעם נק` נוספת בקשר שלנו עם ריבונו של עולם, אשר מביא לנו חדווה, (אותיות `חד`, לשון אחד, שמחברות אותנו אל השורש, אל האחד) וזו העלייה שלנו ברוחניות משנה לשנה. אמנם חוזרים לאותה נק` בזמן, אולם בצורת ספירלה. יש התקדמות משנה לשנה. מועד לשון ועד- חיבור. במועד ישנה הזדמנות להתחבר שוב מחדש לאותה נק` מסוימת שמאיר לנו המועד המסוים הזה.

אם נתעמק קצת, נבין כי למעשה: "אין חדש תחת השמש"... הדבר תמיד היה שם, אלא שבשבילי הוא התחדש, ע"י ההכנה, הציפיה, ההשתוקקות,  והגילוי של הדבר החדש המביא גילה....

משל למה הדבר הדומה? ניקח דוגמא מעולם האמנות: יתבונן האדם על יצירת אמנות מסוימת, ובכל פעם שיעמיק להתבונן יגלה זווית חדשה, פן חדש, שתמיד היה שם, אבל הוא שם לב אליו לראשונה. זו ההתחדשות, והגילוי, זוהי ההתחברות אל השורש, אל המקור, אל מחשבת האמן במקרה זה, או למחשבת הבורא ברוחניות. החיבור אל השורש מביא שמחה עצומה, וככל שנתכונן יותר, בהכנה גשמית ורוחנית (מודעות) כך יגדל ויתעצם הכלי, ויתאפשר חיבור מוצלח יותר שיביא בעקבותיו שמחה עצומה.

שמעתי בשם הרב הרוש, מרבני ברסלב החשובים בימינו, כי בכל רגע עומד אדם לפני שתי בחירות- האחת אם להיות שמח אם לאו, והשנייה הבחירה לגופו של עניין בכל עניין. אם יבחר האדם ראשית להיות שמח, גם בחירתו השנייה תהיה מוצלחת, וחלילה להיפך. כאמור-"מצווה גדולה להיות בשמחה", כי כוללת בתוכה הכל.

סיגל מאור.