ב

"פתחת שקי ותאזרני שמחה"

(תהלים ל)

ישנה דעה הטוענת כי הדברים המשמעותיים ביותר מתרחשים בהיסח הדעת. (לפי האמונה כך גם יגיע המשיח…) אל היצירה משקיות התוודעתי  "במקרה" בשנת 2007. דפדפתי בעיתון ישן שנשלח למיחזור ונתקלתי בכתבה על מישהי שקולעת וסורגת משקיות. נדלקתי. חיפשתי אחריה לבירור מידע נוסף, והגעתי לבלוג שלה, שם למדתי כיצד גוזרים שקית לחוט. בינתיים הפכה ארבל לידידתי, וביני לבין השקיות התפתח קשר אישי שנמשך עד היום, וכנראה עוד ימשיך. החומר הזה התגלה לי כאטקרטיבי במיוחד בהיותו חומר מאפשר, ומתמסר. חומר הניתן ליצירה בטכניקות ומלאכות יד רבות: סריגה, אריגה, קליעה, תפירה, רקמה, ועוד. חומר זמין במיוחד שניתן לאוספו מן הארץ לאחר יום של שוק (אם מלוכלך קצת מנגבים, לא נורא). כל זאת בנוסף לצבעוניות שלו, שבו אותי והציתו את דמיוני. את אפשרויות היצירה משקיות שפיתחתי, ניסיתי גם על חומרים נפסדים אחרים בטכניקות דומות או בשילוב יחדיו. גיליתי כי במלאכת האריגה משקיות מתקבל מראה מעניין. אופי המלאכה והצבעוניות הנתונה של החומר מאלצים לתמרן, ומשהו בתוצאה הסופית מזכיר מצד אחד סגנון אימפרסיוניסטי, ומצד שני חזות דיגיטלית עכשווית, בגלל מראה הפיקסלים והריצוד.

אהבתי הגדולה לאותיות, למילים וללשון הקודש, עוררו בי סקרנות לבדוק האם המילה 'שקיות' או קרובה לה מופיעה בתנ"ך ובאיזה הקשר. שאלה היא בבחינת כלי, ברגע שהכלי קיים, ניתן לצקת בתוכו את התשובה. זו הסיבה שבאותה שבת בה התעוררה בי שאלה זו בדרכי לביהכ"ס, נתקלתי מיד בתחילת התפילה בפסוק  שאמנם הכרתי, אבל זו פעם ראשונה ששמתי לב למילה המוצפנת בו, המילה אותה חיפשתי, ובהקשר כל כך מתאים מבחינתי: "פתחת שקי ותאזרני שמחה". הפסוק הזה וקודמו מתארים את שק האבל והצרות ההופכים לטובה ושמחה, ולמעשה מבטאים את אחד מיסודות האמונה היהודית בדבר השגחה פרטית, ממנה נובעת האמרה הידועה: "הכל לטובה", שהרי אם הרע מצמיח טוב, אז הכל טוב… עבורי דיבר הפסוק הזה ברובד נוסף, אישי: "פתחת שקיות אזרני שמחה", כלומר, פיתוח השקיות הפשוטות והזולות הנחשבות כזבל מיד לאחר שימושן, (וכן כל חומר נפסד וזול אחר) אוזרים אותי בשמחה, ולפני כן- בסבלנות, ביצירתיות, ובכבוד למזולזל ולפשוט. בשני המקרים- מדובר על אותו עיקרון- הנמוך ההופך לגבוה, ה"רע" ההופך ל"טוב", שק הצרות ההופך לשמחה, או שקית הזבל ההופכת לחפץ שימושי או ליצירת אמנות.

השפה מרתקת אותי. היותה קושרת בין פרטי לכללי, בין עולם גשמי לרוחני, ויותר מכל- לשון הקודש הבנויה משורשים וענפים, ולעיתים יוצרת מילים הבנויות מאותן אותיות אך בעלות משמעות שונה ואפילו מנוגדת (צרה\צהר, נגע\ענג, פשע\שפע ועוד רבות). לימוד מעמיק ו"חופר" של המילים הללו, או במילים אחרות "סלסול" שלהן, חושף כי הפנים השונות הינם על פי רוב שני צדדים של אותו מטבע, ואדרבה אין משמעות לאור ללא החושך, אין משמעות ל'גבוה' ללא ה'נמוך', לשמחה, ללא הצער.

אותיות לשון הקודש נמשלות לאטומים של העולם הרוחני, אבני יסוד שהצירופים השונים שלהן מלמדים על מהותו של העצם או הדבר, וקודמים לעצם הגשמי או הממשי בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". ספר יצירה שהינו ספר קבלה קדום,  מסביר כי כל אות ואות מאותיות לשון הקודש נדרשת ונלמדת בשלושה ערוצים מרכזיים הנקראים: "סֶפֶר, סְפַר וסיפור", והכוונה לצורה הגרפית של האות, לערך הגימטרי שלה ולשמה. מלבד זאת ניתן ללמוד על האות גם מהמילה הראשונה בתורה שבה מוצאים אותה כאות פותחת.למשל המילה הראשונה המתחילה באות 'אלף' הינה 'א-לוקים' ("בראשית ברא א-לוקים"…) וזה די הגיוני ומסתדר גם עם הערך הגימטרי של האות שהינו 'אחד',  עם צורתה הפתוחה לכל כיוון ואינה מוגבלת, ומשמה: אלף לשון אלוף- הרומזת לאלופו של עולם.

התחביב שלי למצוא הקבלות בין עולם גשמי לרוחני מביא אותי לקישורים מעניינים בין תחומים שונים שלכאורה אין להם שום צד משותף, אבל הקשר ביניהם  מקבל אישור מהשפה, מהאותיות, מעושר פרשני התנ"ך וחוכמת חז"ל. החיפוש הזה אחר הקשרים והקבלות בין עולמות שונים הוא מבחינתי פעולת הסלסול, הפעולה שבה בוחנים רעיון מסוים שוב ושוב מזוויות שונות, מתעמקים בו, ואז מגלים אחדות והרמוניה המאירה את הנפש וממלאת אותה בשמחה גדולה, וזה די דומה ל"סלסול" עם חומרי הגלם הנפסדים, הנסיונות החוזרים ונשנים לעבוד עם החומרים השונים במטרה להכיר את תכונותיהם ולגלות מה ניתן לעשות איתם בצורה הנכונה והמעניינת ביותר.

סיגל מאור